אני עייפה.


06 Feb

אני עייפה, כבר כמה שבועות שאני ממש עייפה.

עייפה מהפחדות וגם מחרדות (כבר שנים לא הייתי כל כך חרדה) 

עייפה מניוז וגם מפייק ניוז.

עייפה מלהחזיק וגם מלהתאמץ.

אז אני נותנת לה לעייפות הזאת, נותנת לה להיות במרחב שלי שמה לב במיוחד כיצד היא מייצרת חוסר אונים בתוכי.

חסרת אונים = חסרת כוחות.

מה את מרגישה אני שואלת את עצמי ?

אני מרגישה חסרת אונים אני עונה. 

וגם מבינה שהביטוי הפיזי של כך היא עייפות.

יש לי אפילו הרגשה שהיקום /בריאה או איך שלא תקראו לזה מלמדת אותי שיעור בחוסר אונים.

כששאלתי את עצמי כיצד אוכל לתמוך בעצמי במצב זה עלו בתוכי כמה דברים שלמדתי:

1. למדתי שבמצב של חוסר אונים כדאי להרים ידיים ולקבל את חוסר האונים לא להאבק בו, כי תאכלס זה מעייף להאבק בעייפות.

2. למדתי להרפות מהצורך לעיתים אובססיבי שיש לי בלהבין למה ואיך וכמה ומתי ומה יהיה ..


חשבתי לעצמי.. אולי השיעור בחוסר אונים (כוחות) בכלל בא לסמן לי להזכיר לי ולספר לי על שכחה הכחשה של כוחות פנימיים שיש בי, על בעלות בית והנהגה עצמית. ושכל הכוחות נמצאים בתוכי ושהמפתח לדלת הקסמים הזאת היא באמצעות הקשבה לאינטואיציה וללב שלי.


בהמשך נזכרתי במשהו חשוב שלימד אותי שחר, המורה שלי לענייני רגשות ורוח.

כשעולה בתוכי השאלה למה - לענות ככה

וכשעולה השאלה מה לעשות - לענות כלום.

הרעיון הוא, לא להבין ולא לקבל תשובות, אלא רק לשאול שאלות וזאת כדי לפתוח דלת פנימה.
הכלום הזה יש בכוחו לפתוח דלת חשובה מאוד.  כי כשמפסיקים להתעסק בחיפוש אחר תשובות והבנה והסבר מרחיבים את הדרך פנימה אל תוך הלב. ואז יודעים, פשוט יודעים.


אז מה לעשות ..

כלום. 

מרימה ידיים מסכימה לכלום ונותנת למה שיהיה להיות.

02Mar
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.