כוחו של האחוז השולי


06 Feb

כוחו של האחוז השולי

מתמטיקה, אף פעם לא אהבתי אותה במיוחד !!
אבל את המספרים האלו הרגשתי כמעט כל חיי הבוגרים, ליתר דיוק את האחוזים.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני ילדה חרדתית, מצבים של חוסר שליטה מחמירים את זה.
הזמן - לפני עשור אולי אפילו קצת יותר.
המקום – ספת הפסיכולוגית שלי.
הארוע - מלחמה !

טיפול זה היה רגע מכונן בחיי וברגע הזה רוצה לשתף.

התחלנו את הטיפול כרגיל, דיברנו על השבוע האחרון, זוכרת שאמרתי שקשה לי עם חוסר השליטה במצב ושמרב חרדה הכנתי חמ"ל בסלון שכלל: מיזרונים, מסכות אב"כ, בקבוקי מים ואוכל.. הילדים היו עוד קטנים.

בתקופה ההיא גרתי בהרצליה בבנין רב קומות בקומה שמינית. רב הטילים נשלחו לצפון והסבירות שיגיעו להרצליה היתה נמוכה מאוד.

זוכרת שהפסיכולוגית עשתה איתי בדיקת מציאות ושאלה אותי:
מה הסיכוי שטיל ייפול בהרצליה – אמרתי סיכוי קטן
ומה הסיכוי שטיל ייפול בשכונה שלך – אמרתי סיכוי עוד יותר קטן
ומה הסיכוי שטיל ייפול ברחוב שלך – אמרתי סיכוי קטנטן
ומה הסיכוי שטיל ייפול על הבנין שלך, על הדירה שלך – אמרתי סיכוי ממש קטן
ומה הסיכוי שבדיוק באותו רגע תהיה בבית?
הסתכלתי עליה ותפסתי את הראש ..
היא שאלה אותי .. מה ???
נעמדתי באמצע החדר תפסתי את הראש וצחקתי במשך כמה דקות ארוכות ואז התחלתי לבכות, בכיתי מרב אושר ואמרתי לה הבנתי !!!
באותה שניה הבנתי שאני חיה את כל חיי, כל אספקט בחיי דרך אחוז שולי ..בעוד החיים מתנהלים ב- 99 האחוזים האחרים.
כמות סרטי האימה וההיסטריה הפנימית שלי ניהלו את חיי, ואת מצב רוחי אפשר לומר שהם השתלטו על כל חלקה טובה בתוכי. כאדם, כאשה, כאמא, כחברה וכו'..

אסביר למה אני מתכוונת.
רב הזמן החיים מתנהלים באופן רגיל מבלי דרמה מיוחדות כמו דרקונים, מפלצות, טילים, קרייסס ושות' מה שאומר 99% מהזמן לא קורה כלום ..חיים.
האחוז של הדרמה הקיצונית והקרייסס יחסית הינו שולי. 1%.

כמובן שהאחוזים הם החוויה הסובייקטיבית שלי אצל אחרים החלוקה יכולה להיות שונה (אצלי המצב היה קצת קיצוני בחוויה, לכן הבחירה של 99% ו- 1% מתארים זאת בצורה הטובה ביותר עבורי)
מול סיטואציה שמייצרת אצלי פחד הבחירה האוטומטית שלי היא לבחור לשהות (בדיבור הפנימי שלי שמשליך על ההתנהגות שלי) באותו אחוז שולי.

יצאתי מהטיפול עם הרגשה של ניצחון, קרנתי כמו אשה שהרגע ילדה (ילדה את החופש, החופש הראשון מחרדות).
לקחתי את אותה הבנה לתוך חיי והמשכתי לטפח ולגדל אותה.

נדרשה לי שנה שלמה ואולי אפילו קצת יותר לאמן את עצמי וללמד את עצמי מול כל סיטואציה וסיטואציה מהיכן אני בוחרת לנהל אותה מה- 99% או מה 1% השולי.

ישבתי בתצפית ומערב כוכב מול כל מה שעלה. בחודשים הראשונים היו עשרות סיטואציות ביום בהם עצרתי ושאלתי. לאט לאט המספרים התחילו לרדת ..עד שהפך לאוטומט.
אחד הדברים שעזרו לי והיה מדד עבורי היה קטע שנלקח מספר החיים והמתים הטיבטי.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים:
פרק ראשון
אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני נופל לתוכו.
אני אבוד... אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

פרק שני
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

פרק שלישי
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל.
עיני פקוחות;
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

פרק רביעי
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק;
אני עוקף אותו.

פרק חמישי
אני הולך ברחוב אחר.

באופן אישי הייתי מחליפה את המילה אשמתי במילה אחריותי.

מאז בהחלט לוקחת אחריות וכשמרגישה שההרגל נוכח, שואלת את עצמי, האם נכון עבורי לשהות באחוז השולי או מעדיפה לבחור אחרת ?

ולסיכום הנה קטע קצר שכתבתי בזמן חרדה..
פחדים וחרדות
ההרגשה הזאת סביב שמשתלטת על כל חלקה טובה בי.
הלא ידוע מרחף לי מעל הראש וגורם לי שוב לפרק את הפאזל של האישיות שלי ולמנוע מכל התאים שלי להיות צמודים האחד לשני ככה שאהיה מאוחדת ושלמה. זה כאילו הגוף מפריד בין התאים ועושה רווח בין תא לתא כך שכל דבר יכול לחדור לשם..
במיוחד הלא ידוע הזה. ככה בשקט בשקט בדרך כלל בלילה הוא נותן הוראה שקטה וסמויה לתאים שלי היפרדו עשו רווחים כדי שאוכל להיכנס ביניכם לשבת לי בנחת לשלוח את את הגב' למקרר שתדאג לי לעוגות ופחמימות עשירות בסוכר, לדאוג שמספיק אדרנלין יזרום בדם כדי שתהיה עיירנית במשך כל שעות היום והלילה.. כי ברגע שהיא עוצמת עיניים מצטמצמים הרווחים והתאים נצמדים ופופ הלא ידוע עף.
הוא יושב ליד ומחכה לשעות הלילה.. עוד כמה שעות ירד לו החושך ושוב אהיה מופרדת ובין כל תא ותא הוא ישב ויפעיל אותי.
ההפרדה הזאת בין התאים זאת שמפרקת לי את הפאזל עושה עבודה של התגוננות. שאומרת אם אני מפורקת ומרווחת , כמו אחרי הפצצה שום פצצה כבר לא יכולה לפוצץ אותי.
אבל ההפרדות האלו היומיומיות גוזלות המון כוחות ואנרגיה ומה גם שהם מנגנון שעובד סרק.. פעילות יתר של מערכת ההגנה שלמדה במשך כל החיים " זהירות תקיפה לפניך"
אם הייתי יודעת לתפוס אותו לפני שהוא עושה את ההפרדה והמרווחים, אולי הייתי יכולה ולו רק ללילה אחד להיות שלמה.

היום הפכתי את ההבנה לכלי איתו אני מלווה אנשים באותה דרך שצעדי וצועדת בה גם אני

 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.