קרוב ורחוק


14 Jan

לאחרונה הצטרפתי לקורס בשם "חופש להיות"

הלמידה שם לוקחת אותי עמוק לתוך עצמי ..

לרגע המרחב של החדר הופך להיות מראות חיצוניות ופנימיות.

ממש בית ספר לזיהוי רגשות ודפוסים.

מאז שאני חלק מהקבוצה הזאת היכולת שלי לזהות דפוסים כאלו של הליבה של עצמי הולכת ועולה הולכת ומתחדדת.

אני פוגשת את עצמי בצורה שלא חשבתי שאפשר ..

אם אני צריכה לתאר את החוויה, אכתוב שאני לומדת להסתכל על האמת שלי בעיניים.

לפעמים היא מדהימה ואז אני לומדת לעוף עליה.

ולפעמים היא מפחידה ומכאיבה ואז אני צוללת איתה עמוק עמוק לתוך הפחד והכאב.

רוצה לשתף בחוויה משם, זאת היתה הפגישה הראשונה של הקורס תוך כדי הפגישה שמתי לב למנגנון או שאפשר להגיד דפוס שיש לי ..אני עוד לא יודעת לקרוא לו בשם וגם לא נראה לי שזה ממש משנה.

פגישה ראשונה של קבוצה חדשה את חלק מהאנשים אני מכירה ואת חלקם לא .. מתחילים בסבב של מי אנחנו ..אנשים התחילו לדבר וככל שהסבב מתקדם ומתקרב אליי ..ככה הפחד שלי הופך להיות גדול יותר ונוכח יותר.

שמתי לב לפחד ודפיקות הלב שאני חווה סביב המצב בו אצטרך לבטא את מה שיש לי להגיד או לספר מי אני לספר ולשתף בחלק ממני. (זה קצת מוזר אם אשאל את האנשים שמכירים אותי, האם אני אדם משתף ומספר ..מאמינה שרובם יגידו כן וסביר להניח שגם אני אגיד את אותו הדבר ..)

אבל ברמת החוויה שלי יש לי שם קושי מאוד גדול ..יכולה להגיד שבכל פעם שאני מעלה פוסט אני בפחד ובכל פעם אני מלווה את עצמי מול אותו פחד לעיתים קל לי יותר ולעיתים זה קשה ואפילו מאוד.

כל פוסט שלי הוא אתגר בין הרצון להיחשף ולהתקרב לבין הרצון להתחבא להסתיר ולהתרחק.

אחזור לסיפור.

כולם דיברו וסיפרו על עצמם וכל מה שיכולתי לחשוב היה הם גדולים אני קטנה, הם יודעים לדבר על עצמם בכזאת קלות וקוהרנטיות ואני יושבת כאן ובקושי מצליחה לנשום ..הלב שלי מאיים לקפוץ מהחזה.

בנוסף שמתי לב שכשאני בתוך החוויה הזאת עולה דבר מה נוסף, קולות נוספים נשמעים בתוכי. קולות של לא שמים לב אליי ..ומתוכם אני מזהה שזה מכעיס אותי, זה מפחיד אותי זה מכאיב לי ומיד זה הופך אותי לנטושה דחוייה ..אין לי מקום..

ואז מופיעה מחשבה ולאחריה דפוס פעולה

זהו, עונש !! להעניש בהתרחקות !

אני לא נותנת מעצמי או מהנוכחות שלי ..אני דוחה הודפת מרחיקה אותי ממכם.

מתרחקת מתכווצת מצטמצמת.. נסגרת

והופכת לקטנה יותר ויותר עד כדי נעלמת

כלפי חוץ וגם כלפי פנים.

עונש כפול ..

מנגנון הרחקה ובידוד עצמי

כל זה לשם הגנה שלא מייצרת שום הגנה, אלא מרחק וכאב.

כדי לא להרגיש את הכאב של הדחויה, אני מרחיקה והודפת ובעצם עושה שיחזור של דחייה.

באותם רגעים מתקיים עולם שלם בו אני לבד בתוכו למרות שיש לידי אנשים וחלקם אפילו יושבים לידי אבל אני לבד עם המחשבות תחושות רגשות..

כשהגיע תורי לדבר (הייתי אחרונה) ..לא יכולתי לספר עליי ..אבל מה שכן עשיתי זה לשתף במה שעבר בתוכי (סיפרתי על הסערה בכיתי אותה הייתי אותה).

מאז אותה פגישה מרגישה יותר ויותר שהמרחיקה שלי היא עושה קולות של רוצה להתקרב.

ואז עולה מולו הפחד שידחו את מה שיש לי לתת.

אני נעה בתוך תנועה של התקרבות והתרחקות ..

מתקרבת ומקרבת את ההתרחקות

עושה לה מקום כמה שיותר קרוב אליי.

בואי רחוקית התקרבי אליי כדי שנוכל להיות בזה יחד.

02Mar
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.