אני רוצה להצליח, אבל אני לא ..


היא התיישבה מולי בקליניקה ואמרה

אני רוצה להצליח ..אני באמת רוצה להצליח.

הקשבתי בשקט לכל מה שאמרה, הקשבתי לכל מה שהגוף שלה אמר בלי מילים, הקשבתי לטון הדיבור, הקשבתי לרגשות שעלו בתוכי תוך כדי שיח איתה (פעם חשבתי שלמה שאני מרגישה תוך כדי הטיפול אין מקום ..מזל שפגשתי במורה טוב שלימד אותי אחרת).

היא המשיכה ואמרה

אין לי את מה שצריך כדי להצליח

עדיף לוותר עוד לפני שאתחיל

אני לעולם לא אצליח

אני צריכה להקריב הרבה כדי להצליח

אני צריכה להיות אחרת ממה שאני כדי להצליח.

ואז היא אומרת שוב אני רוצה ..אני כל כך רוצה להצליח.

הרגשתי שאני מתכווצת

הרגשתי שעם כל משפט שלה הכסא עליו אני יושבת הפוך להיות ענק ואני הופכת להיות קטנה יותר ויותר ..לרגעים הרגשתי את עצמי כמו ילדה היושבת על כסא ורגליה באויר כי אינה גדולה מספיק כדי שיגעו בריצפה.

אפשרתי לתחושה זאת להיות, ונתתי לתגובה הזאת לקחת אותי.

תיארתי אותה בפניי המטופלת

היא הסתכלה עליי ואמרה ,

תיארת את ההרגשה שלי

אני רגע עוצרת, כי זה לא מובן מאליו עבורי. מבחינתי דרוש הרבה מאוד אומץ לזוז מהמקום של להציל לשמור ואפילו לטפל, למקום של להיות וללוות. מקום שסומך יותר על עצמי ועל מה שצריך להיות שיהיה. קצת כמו הילדה הזאת שרגלייה באויר.


המשכנו לדבר על מה שעלה

בשלב מסויים שגם זה (דיי חדש עבורי) עצרתי לרגע ואמרתי

"רגע אני רוצה את זוית הראייה של ההדרכה שלי"

לרגע שמעתי שקט ואת המשפט

אני רוצה להצליח, אבל אני לא ..

חוזר על עצמו שוב ושוב

כדי שאשים לב

היא אומרת אני רוצה והאמת כרגע היא אני לא ..


הצעתי לה שבהמשך אולי כדאי שנפגוש את החלק הזה

של הלא

כדי שנבין מה הוא מחזיק בתוכו .

היא זזה בחוסר נוחות בכסא ואמרה

אבל שרון, אני באמת רוצה להצליח.

אני מאמינה לך אמרתי ..

אני מאמינה לך..


פחד עלה והציף את המרחב (גם שלי)

אני מפחדת היא אמרה

יופי אמרתי לעצמי

התחלנו..

מפורסם באישורה של המתאמנת.