אמון..
יכול להיות שזאת רק השתקפות שלי או שיש בכך יותר.
מאז שהתחילה הקורונה נושא האמון צף ועולה ממש חזק.
מן תחושה מכווצת של חוסר אמון בתקשורת בממשלה ומוסדותיה.
אני שמה לב למגמה הולכת וגדלה של הפחדות סביב המדיה והפחדות בכלל.
עכשיו למשל ראיתי גל של פוסטים המדברים על מעבר של אנשים מווצאפ לאפליקציות שונות על רקע חוסר אמון (תוכן ההודעה : ווצאפ דורשת שתאשרו שיתוף מידע עם פייסבוק או שתמחקו)
בשלב זה ההדרכה שלי קפצה ואמרה:
את יודעת שהדבר היחיד שקיים היא אנרגיה של אהבה, פחד לא קיים הוא רק אשליה/מעצור ..וכדי להתעורר מהאשליה דרושה אמונה.
אנשים הפסיקו להאמין בעצמם ויותר מכך שכחו את עוצמתם ואת הייחוד שלהם.
אתמול בזום היתה לי הזדמנות לעשות זום אין ולראות את הנושא הזה על עצמי דיברתי על כאב גב שיש לי בכל פעם שאני מתקדמת, או מבינה דבר מה חשוב על עצמי או שיש לי תובנה מאוד גדולה שמקרבת אותי לעצמי ומצעידה אותי עוד צעד לכיוון החופש להיות.
המורה שלי הציע שאברר עם הכאב מה הוא מבקש להגיד כששאלתי את הכאב התשובה שקיבלתי היתה פחד, כאב הגב הזה מחזיק עבורי פחד אבל יותר מכך הוא מערבל ומטשטש את הראייה שלי על עצמי ואולי אפילו את האמון שלי בעצמי.
אנסה להסביר את זה ..
זה מן תחושה שאתה יושב בתוך סרט שיש לו תרגום ..אתה נעזר בתרגום ולא ממש שם לב האם יש התאמה בין התרגום לנאמר ..ואז ברגע מסוים אתה מזיז את הפוקוס מהתרגום ומקשיב לשיח בשפה בה הסרט מוקרן וככל שהסרט מתקדם אתה מבין שיש חוסר התאמות בין התרגום לסרט.
רגע עוצרת ולוקחת אויר בכל זאת אני עם המתרגמת הזאת כבר תקופה ארוכה מאוד מאז שהייתי ילדה.. (אני מתחילה "לחשוד" שבצוות של התרגום שלי יושבת בכלל ילדה, אבל זה נושא לפוסט נוסף)
במהלך השיח שלי ושל המורה שלי הבנתי כיצד הפחד שלי מייצר מצב של היפוך.
מה שאני מגדירה בתוכי או מאמינה בתוכי כבעיה הוא בעצם יתרון.
הזכרתי לעצמי הבוקר שפחד תפקידו להגן עליי מכאב.
וכאב זקוק לתמיכה ואהבה.
ולא מלחמה והגנה.
ושאמון מדבר על לסמוך ושיש לי שם כאב משמעותי שכעת אני רואה אותו גם בחוץ אבל חשוב אפילו יותר אני רואה אותו בתוכי.
עוד רוצה להוסיף ולכתוב שעצם שיתוף ופירסום מילים אלו הם צעד חשוב בריפוי האמון שלי בעצמי ובאנשים אחרים.
וכעת אני בעיקר שמחה ומעט גאה בעצמי כי אני מבינה שיש בי חלקים שמאמינים וסומכים מספיק כדי שארגיש חופשיה ובטוחה לפרסם ולשתף במסע שלי.
ואגב כאב הגב שלי עבר.
