שמלה עם פרחים

כבר תקופה ארוכה מידי שאני לובשת רק בגדים כהים שחור כחול ומידי פעם לבן.

אולי זה ישמע קצת מוזר, אבל אני מתביישת ללבוש שמלה.

היום זה שוב קרה דפדפתי בארון הבגדים ובין החולצות בצבצו הפרחים שלה.. של השמלה.

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד פנטזתי על שמלות כאלו קלילות ופרחוניות.. במהלך השנים אפילו קניתי לי כמה.. מאז הן תלויות יפה בארון.. מחכות מצפות.. אולי הפעם היא תבחר בי.

מסתכלת עליה , היא עליי ..ואז מגיע הכיווץ המלווה בדרך כלל בקולות של ביקורת את שמנה קודם תרדי במשקל.. זה צמוד מידי, זה מבליט מידי, את נמוכה מידי, זה יפה אבל רק על אחרות ולא עליך..

בדרך כלל לאחר דיון שכזה מול ארון הבגדים יוצאת מובסת ומבואסת גם אני וגם השמלה ..

הפעם החלטתי לנסות להכניס שינוי והתחלת ריפוי במקום זה.

לבשתי אותה ועמדתי מול המראה.. 

אפשרתי לכל המחשבות לצוף, לכל משפטי הביקורת וחוסר הפירגון לעלות ..

בכיתי ..

דמעות הציפו אותי אך הפעם הדמעות, הן היו שונות. 

הפעם בכיתי את החלק הנעלב בתוכי, נעלב ממני. 

בכיתי כי שמתי לב שאני מעליבה אותי. 

בכיתי כי שמתי לב שהגוף הזה שלי המאפשר כל כך הרבה דברים הפך להיות מובן מאליו.

בכיתי כי שמתי לב שבמקום שנדרשת קבלה אני בהתנגדות.

עמדתי שם זמן מה ..

התאמנתי מול המראה, הסתכלתי עליי כמו שאני, הפעם  בלי ביקורת והתנגדות. 

לאפשר קבלה לכל חלק,  גם אם הוא עגול מידי, מלא מידי ..

ולשמלה עם הפרחים אמרתי .. אני בדרך..

❤️