
יש בפנים בית. בואו ניכנס.
בבית ההוא המטבח אף פעם לא נסגר.
גם בשלוש בלילה בער האור הקטן מעל הכיריים, ועל השיש תמיד חיכה משהו.
מרק חם.
עוגיות.
לחם שזה עתה יצא מהתנור.
צנצנת שוקולד שהייתה מונחת בדיוק בגובה הנכון לידיים קטנות.
על המטבח שמרה אישה נמוכה ומהירה, עם סינר גדול מדי וצרור מפתחות קשור למותניה.
היא ידעה הכול.
אם הילדה חזרה לחדר עם עיניים אדומות היא כבר חיממה מרק.
אם נשמעה טריקת דלת הופיעה פרוסת עוגה.
אם הילדה עמדה ליד החלון זמן ארוך מדי קומקום המים כבר שרק.
איך את תמיד יודעת? שאלה אותה הילדה פעם.
השומרת חייכה.
“זה התפקיד שלי.
”והילדה האמינה לה.
שנים חלפו.
הילדה גדלה, אבל המטבח לא השתנה.
הוא המשיך לעבוד מהר ממנה.
לפעמים עוד לפני שהספיקה להבין שכואב לה, כבר הופיעה קערה על השולחן.
עוד לפני שידעה שהיא מפחדת נפתחה מגירה.
לפני שהספיקה להרגיש לבד משהו מתוק כבר חיכה לה ביד.
ואז, יום אחד, הגיעה לבית אישה שלא גרה בו קודם.
היא לא לקחה שום דבר מהמטבח.
לא סגרה ארונות.
לא זרקה עוגיות.
לא אמרה לשומרת שהיא טועה.
היא פשוט התיישבה ליד הילדה.
השומרת מיד הופיעה עם צלחת.
חכי, אמרה האישה.
השומרת עצרה.
היא עצובה.
אני יודעת.
אז צריך לתת לה משהו.
”האישה הסתכלה על הילדה.
אולי.
ואז שאלה:
“מה את צריכה?
המטבח השתתק.
אפילו הקומקום.
הילדה הסתכלה פעם באישה ופעם בשומרת.
אני… לא יודעת.
השומרת כבר שלחה יד אל הארון.
אבל האישה לא עצרה אותה.
היא רק אמרה בשקט:
אפשר לא לדעת.
הילדה נשארה לשבת.
עבר רגע.
ועוד אחד.
העיניים שלה התמלאו.
אני חושבת…” אמרה לבסוף,
שאני רוצה שמישהו יישאר איתי.
השומרת עמדה ליד הארון הפתוח ולא זזה.
כל השנים היא ידעה להאכיל.היא ידעה לחמם.
לחתוך.
לערבב.
למלא.
אבל את הדבר הזה היא לא ידעה לעשות.
האישה פתחה את זרועותיה.
והילדה התקרבה.
השומרת עמדה והסתכלה עליהן.
אחרי זמן מה סגרה את דלת הארון.
לא בכעס.
לא לתמיד.
רק להיום.
ואז היא התיישבה לידן.
מאותו יום המטבח המשיך לעבוד.
היו בו מרקים ועוגות ולחם וריח של קינמון.
אבל לפעמים, כשמשהו כאב, אף אחד לא מיהר להדליק את התנור.
קודם שאלו.
לפעמים התשובה הייתה אוכל.
ולפעמים חיבוק.
לפעמים בכי.
לפעמים שקט.
ולפעמים הילדה עדיין לא ידעה.
וגם זה כבר היה בסדר.
כי עכשיו היה מי שיישאר איתה עד שתדע.
ותמיד יש מקום לחזור אליו.
הביתה. 🏡🩷