מדוע אנו מבקרים את עצמנו


מדוע אנו מבקרים את עצמנו?

התהליך סביב נושא זה התחיל בסדנה שאני משתתפת בה.
נכנסנו למדיטציה לפגוש את המדריך הפנימי, כל כך אוהבת את הרגע בו עוצמים את העיניים ונכנסים פנימה. זה כאילו לרגע כל העולם החיצוני הבוגר נעלם ואני צוללת אל עולם של ילדות של תמימות בו הכל אפשרי, כשאני עוצמת עיניים אני בעולם משלי שאגב נראה מופלא הוא צבעוני יותר הוא גדול יותר והאפשרויות בו אינן מוגבלות אין לו גבולות לא של אדמה לא של שמיים. כשאני נכנסת פנימה אני שוב ב fairyland.
פגשתי את המדריך הפנימי דמותו היתה של פרפר מרהיב בצבעיו וגם יכולותיו.
הוא יכול לעוף בתוך הגוף ממקום למקום
הוא יכול לשנות גודל ולתפוס את כל המרחב של כל כולי וגופי (במדיטציה ממש יכולתי לחוש את הכנפיים, היה רגע שממש רציתי להזיז את הידיים כאילו היו כנפיים – מולו גברת ביקורת התעוררה ואמרה מה יחשבו עליך תשאירי את הידיים לצידי הגוף)

ההדרכה שלי ליוותה את כל התרגול התבוננה בשקט ואפשרה לי ללמוד את עצמי עוד קצת.. , בהמשך פנתה אלי אחת הישויות שמדריכות אותי ואמרה, רוצה לחוות וללמוד יכולת נוספת, עניתי, כן.
הפרפר החל להניע כנפיים ולאט לאט עלה מעלה יצא מתוכי החוצה (סביבי היו החברים למפגש) הפרפר התקרב לכל אחד מהם והתבונן כאילו לתוכם זה הרגיש כאילו מחפש את איכות הפרפר בתוך כל אחד.. ככה עברתי מאחד לאחד, מול כל אחד הרגיש לי שונה הרגיש לי אחרת כל אחד היה מיוחד בצורה שונה. הבנה וזיכרון הציף אותי (מעוף, חופש, טרנספורמציה, שינוי צורה) המון מילים צפו ועלו בראשי המלוות בהתרגשות כזאת של ילדה.

כשפניתי להדרכה שוב להסבר, נאמר לי את ההדרכה והתזכורת ליכולת זאת תקבלי בצורה מסודרת (סבלנות סבלנות לא קונים בשום חנות – אגב ב fairyland יש שיח של פירות עם איכות של קיצור זמן לאלו שאין להם סבלנות)

הסתיימה המדיטציה וחזרתי לכאן ועכשיו, החברים החלו לשתף ואני שבדרך כלל מתפרצת מיד בהתחלה בחוסר סבלנות לספר מה חוויתי, שותקת מרגישה דפיקות לב לא כאלו של התרגשות נעימה אלא של פחד, הגיע תורי סיפרתי את שחוויתי לתחושתי דיי בקצרה (קצת לא אופייני לי , אוהבת לתאר ולספר) ובהסמקה יתרה (כזאת של מובכות וקצת התביישות – קורה לי המון לאחרונה) הסבב המשיך ואז מתוך פי התפרצו המילים "אני מרגישה נבוכה ואפילו טיפשית שאני כל כך ילדותית, שאצלי הכל מתגלם ב לבבות פרפרים נצנצים ופיות.. המשכתי ואמרתי נו מתי תתבגרי כבר בטון מבקר ותקיף - מי בוחר דומיין לאתר שלו בשם fairyland .. 


ניסיתי לתקשר ולשאול על ביקורת ואז קיבלתי לרגע תזכורת אולי כדאי קודם לעשות שיחה עם גברת ביקורת.
משתפת בחלק מאותה השיחה שניהלתי איתה.
הפנתי את תשומת ליבי פנימה ואיפשרתי לה לעלות ולהופיע, האמת שזה לא ממש קשה כל מה שאני צריכה לעשות זה להתנהג או לחשוב או להרגיש ילדה ואם אני קצת מגזימה ורצה לי בחדר יחפה ומנפנפת בידיים היא בכלל תשתגע ..
כמה דקות והיא כבר כאן.
היי אמרתי תודה שהגעת
איזה היי , ביי צריך להגיד !! קודם שימי נעליים או לפחות גרביים ותלבשי סוודר קר בחוץ מה את יושבת ככה כאן בריצפה עם גופיה .. היה רצף מרשים של משפטים שאמרו לי תעשי ככה ולא ככה.. נתתי לה, לא עניתי רק הקשבתי בשלב מסויים היה שקט.
ביקשתי להיכנס פנימה ולהבין מי זאת הדמות הזאת שעולה כל כך חזק מול ילדת הפיות ומסרסת את היותה. צללתי פנימה לזיכרונות של ילדות פגשתי את אותו רגע של כאב שמתוכו נוצרה.. היתה שיחה לא פשוטה שבסופה הבנה (מקום שידרש בו חזרות רבות למען ריפוי – זוכרים יש לי שיח עם פירות של סבלנות הוא גדל יופי על השקייה של דמעות).


נחתי מעט והתחברתי עם השאלה - מדוע אנו מבקרים את עצמנו?
התשובה שהתקבל היתה ויזואלית. מול עיניי הופיעו עננים כאלו שמסתירים את אורה של השמש.
ההסבר המילולי שקיבלתי היה:
אורה של השמש הוא האור האלוהי הניצוץ האלוהי שאתם. איתו נולדתם (מול עיניי הופיע תינוק ובמבטו אור טהור השתקף)
העננים הם מחשבות אמונות אמיתות מנגנון ההגנה של האגו. שגדל יש לומר מאוד בזמנים אלו, חייכם מתנהלים לרב מראשכם ממחשבותיכם ולא מלבכם. לאט לאט מכסים יותר ויותר עננים את אורה של השמש.
הנכם מבקרים עצמכם מתוך כאב ופחד להיות מי שאתם , ניצוץ אלוהי.

אסיים ואספר שלפני כמה ימים חברה בקבוצת תקשור כתבה לי כתגובה למשהו שאמרתי ופנתה אלי בשם שרונילה הרגיש לי נעים מוכר.היום מתחבר לי גם למה – שרוני היא ילדת הפיות שבתוכי, זאת שחשוב שאתן לה מקום , לתת לה להיות.

שרוני מ – fairyland.