האומץ לא לדעת
זה התחיל בפיצוחים ליתר דיוק פיסטוק.
בשיחה שהיתה לי לאחרונה מצאתי את עצמי מגיבה בצורה אוטומטית.
הוא: "אני אציע פיצוחים כפיצוי"
אני: אם כך מעדיפה פיסטוקים"
הוא: "קלופים?"
אני :"לא, אני אוהבת אגוזים קשים לפיצוח"
הוא :"תזכרי את זה בפעם הבאה שתרצי להתלונן בפני היקום על השיעורים"
אני: "וואו תקשיב חתיכת פיסטוק רציני כאן נפל אצלי , יש לי דיבור צפוף עם מחלקת שעורים ביקום, אנו אלו שיוצרים את מהלך החיים שלנו אז מקולף או לא ..."
משהו בדיאלוג הזה גרם לי לעצור, לבדוק ולשים לב שיש לי כאן אוטומט שאמנם מלמד אותי אבל לפעמים בדרך הקשה .. ניתנה לי הדרך הקלה "קלופים" ואני באוטומט ..קשה לפיצוח.
בהמשך היום נסעתי ללימודים, כן ברכבת.
הרגשתי שחלק ממני רוצה להישאר בתחנה ..הקורס שאני לומדת בו כעת מהווה לי אתגר לא פשוט. הרגשתי התנגדות שעוד לא ממש ידעתי מה היא אבל בחרתי לאסוף את חלקיי לעלות לרכבת (עם דמעות בגרון). שאלתי את עצמי שרון, מה את מרגישה ? עצמתי את העיניים והמתנתי לתשובה.
התשובה עלתה – אני מפחדת, ממה את מפחדת שאלתי את עצמי .. בשלב זה עדיין לא קיבלתי את התשובה אז הרפתי ונתתי לעצמי לפחד (ואפילו מעט לבכות, לא נעים שיושבים מולך ברכבת אבל משקפי שמש עשו את העבודה).
נכנסתי לכיתה ונזכרתי בפיסטוקים ובאוטומט שלי ..קשה, אתגר, לפצח ..
ואז שאלתי את עצמי מה את אומרת אולי את השיעור הזה קחי מקולף ככה ללא הגנה .. (הרמת ידיים, חוסר אונים , יאללה מה שיהיה יהיה) .. עניתי לעצמי.. זורמת.
אחרי כשלוש שעות השיעור הסתיים בשינוי משמעותי עבורי ואפילו יצאתי עם הבנה גדולה ותשובה לפחד.
שמתי לב שבכל פעם שאני מתחילה ללמוד משהו חדש יש לי קושי להיות במקום שלא יודע או לטעות. שמתי לב שאני יושבת כמו דג ולא פותחת את הפה מפחדת לנסות ...
הפעם החלטתי להסכים לפחד ולחוסר האונים שהוא מייצר הסכמתי להיות בו ותוך כדי שמתי לב שיחד איתו עולים קולות של: חייבת לדעת, חייבת להיות הכי, חייבת להישמע חכמה, חייבת להישמע יודעת, חייבת וחייבת וחייבת ..
צללתי לתוך חוסר האונים ונתתי לפחד לזרום במלוא העוצמה (מזל שאף אחד לא רואה מבחוץ מה קורה לי בראש וכמה רעש יש שם)
ואז כמה רגעים לאחר מכן הופיע האומץ לפתוח את הפה.
האומץ לטעות, האומץ לא לדעת, האומץ ללמוד, האומץ להיות תלמידה..
אויי כמה משחרר זה היה.
והבוקר קמתי והלכתי לקנות לי פיסטוקים .אפילו אוכלת אותם תוך כדי כתיבת מילים אלו.
ואיך כל זה קשור לתקשור – מבחינתי לתקשר הוא האומץ לא לדעת.
