מפגש עם הפותחת בטארוט שאני


את חבילת הטארוט הראשונה שלי פגשתי סביב גיל 18.

פגשתי אותה בחנות בהרצליה,

חנות אחת יחידה ומיוחדת בנוף של הרצליה של אז. (1988)

 היא היתה ממוקמת בסוף הפסאג בדרך לסיפריה העירונית .

על החנות שלט גדול  - מיסטיקה ואבני קריסטל. (או משהו בסגנון)

נמשכתי לחנות הזאת משהו בא קרא לי להיכנס פנימה.. חששתי קצת אבל בכל זאת נכנסתי.


היו שם קלפים, קטורת, אבנים צבעוניות (לא היה לי מושג על קריסטלים אז) היו כדורי זכוכית גדולים ועוד דברים שנראו לי שונים ומשונים ובאותה מידה גם מוכרים.

הסתובבתי בתוך החנות מסתכלת נוגעת מתלהבת עד קצות האצבעות ..

בוחרת קלפים (טארוט) ואבן ורודה (רוז קוורץ) משלמת ויוצאת מהחנות.

שיחקתי איתם זמן מה, עם הקלפים, לבסוף הנחתי אותם בקופסא יפה וסגורה משהו הפחיד אותי בהם..

מן הרגשה של משיכה דחייה.

כמה שנים עברו, עברתי בתים ויחד איתי עברו הקלפים מבית לבית מעיר לעיר ..

מידי פעם הייתי מציצה בהם משחקת קצת, בכל פעם זיכרונות עלו בי ממגע איתם ..

פלירטוט קצר לא יותר ..

במהלך השנים החלטתי ללכת ללמוד לקרוא בהם באופן מקצועי, נרשמתי לקורס והגעתי לשיעור בהתרגשות מהולה בחשש.

המורה דיבר ובתוכי תחושה של היזכרות ..על כל קלף שעבר ודיבר ההרגשה שלי הלכה והתחזקה

היזכרות במשהו מוכר ממשהו שקיים בתוכי.

זה הרגיש כמו כניסה של שבריר אור בתוך חדר חשוך..

התחברתי לקלפים והם אליי כך לאורך כל הלימודים קלף אחרי קלף היזכרות אחרי היזכרות..

סיימתי את הקורס וקצת חששתי ..מה אם אעשה טעות מה אם לא אדע מה להגיד, קולות של פחד וחשש.

ערב אחד זמן מה לאחר שהסתיימו הלימודים נכנסתי לחדר הטיפולים שלי (עד אז עסקתי בטיפולי מגע) לעשות קצת לסדר ..על השולחן הקלפים.

שבי הם אמרו,

 קחי אותנו ושימי על ליבך, יש לנו דבר מה להגיד לך.

עשיתי כך, 

ניהלתי איתם דו שיח בו הצגתי את החששות שלי..

אני:  אני מפחדת שלא אזכור מה כל קלף אומר

הקלפים:  הפחד מובן, אך הביני הזיכרון בנוי כמו ספריה כאשר הוא נרשם בין אם קראת או שמעת הוא נמצא ויישלף תמיד ברגע המתאים ובהתאם לצורך של מי ששואל. הפחד שאומר "לא אזכור"  מייצר מחסום ..נשמי כדי להזיז מחסום זה. וכשעולה בך פחד נשמי ודמייני שאת נושפת על ענן כדי להזיזו הצידה.

אני: אני מפחדת שלא תהיה לי תשובה לשאלות שאנשים ישאלו אותי

הקלפים: בואי נעשה הסכם, את הקשיבי עם אוזנייך אך גם עם ליבך, אנחנו נראה לך את התשובה.

אני: איך ?

הקלפים: הניחי את הקלפים על השולחן פתחי 4 קלפים הניחי אותם זה לצד זה ואפשרי להם לדבר

המידע קיים בתוכך אפשרי לו לצאת ולזרום.

אני : איך , איך נותנים למידע לזרום אני שואלת

הקלפים: להרפות לסמוך להאמין ולשחרר


כמה חודשים ישבתי מידי ערב שוחחנו אני והקלפים אני שואלת הם עונים.. כך התאמנו יחד שוב ושוב.

בהתחלת דרכי ליוותה אותי הרגשה שחזרה על עצמה ..במהלך כל פתיחה שהייתי מבצעת לרגע הייתה עוברת בראשי מחשבה ..מי זאת שמדברת בתוכי, ומאיפה היא יודעת להגיד את מה שהיא אומרת.

הרגשה מוזרה מצד אחד ומדהימה מצד שני.


לאחרונה עשיתי מדיטציה עם כוונה פנימית לפגוש בתוכי ולבדוק את אותה הרגשת היזכרות שלי כשלמדתי בקורס טארוט.

חזרתי אחורה בזמן עלה בתוכי זיכרון ראיתי אותי יושבת בחוץ קרוב למבנה אבן. הרצפה היתה גם היא מאבן לא הצלחתי לראות יותר מאשר את כפות רגליי שהיו יחפות.

מה שכן יכולתי לראות או יותר נכון לחוות זה את צורת המחשבות של אותה אשה.

הקלפים איתם השתמשה נראו רגילים כמו שאני מכירה אולי קצת שונים בצבעים ובמרקם ראיתי אדם שהגיע והתקרב לשולחני, הגיע להתייעץ.

ראיתי את ידיה של אותה אשה מערבבת את הלקפים לאורך (מוזר או שלא גם אני מערבבת ככה לאורך ולא לרוחב)

הקלפים נפרסו על השולחן לרגע קטן יכולתי לראות גם את זוית הראיה של אותה אשה פותחת וגם של האיש שממול.

הוא ראה את הציורים שעל הקלפים כמו שהם.

היא ראתה אותם שקופים כמראה.

הסיפורים השאלות התשובות כל זה החל להשתקף מתוך הקלפים, מידי פעם הרימה את אחד הקלפים התבוננה בו וראתה את עצמה. (קצת סיקרן אותי, קיבלתי בהמשך תשובה גם על זה)


התבוננתי זמן מה מתוכה.

לאחר כמה דקות החלטתי להתקרב כדי לראות את פניה..

אשה עם עיניים טובות כחולות כמו ים התבוננה עליי כאילו הייתי מראה.


אני: אמרתי שלום

היא: ענתה וברכה

שאלתי מהי דרכך

קיבלתי שתי תשובות

  •  התשובות מסתתרות בשאלות
  • הקלפים הם מראה המחזירה תמיד את מה שמולה


עוד דבר מה עניין אותי,  מדוע בשלב מסויים ראית את עצמך בקלפים ?

תשובתה היתה כי לעיתים אני היא השיקוף של זה שמולי ולעיתים הוא השיקוף שלי.


אחת מהמדיטציות היותר מרגשות שחוויתי. ❤️