קפיצה לקרקעית של עצמי

הלילה מרלין הופיע בחלומי 🧙‍♂️

בואי ילדתי הוא אמר

רגע אני עוד ישנה, אני צריכה להתעורר.

נכון הוא אמר, אבל לא בדרך שאת חושבת.

בואי הוא אמר, בואי ישנה.

אני לא לבושה אני אומרת לו.

אין זה משנה מה על גופך, בואי בגופך.

בואי עמדי על האדמה, כן ככה יחפה,

הסתכלתי סביבי ראיתי צמחייה, ראיתי עצים, ראיתי גשרים, כבישים, מעט אנשים שחלפו..

הוא המתין כמה דקות, הניף את ידו

וברגע הנוף התחלף מול עיניי

ראיתי אותי ואותו עומדים על כדור הארץ סביבי החלל, לא היה שם דבר מלבד חושך.

עמדתי שם זמן מה, קפצי ילדתי הוא אמר, התמסרי וקפצי ..

אני אמות, אני אומרת.

נכון הוא אמר, אך לא בדרך שאת חושבת .

קפצי הוא אמר,

אני לא מסוגלת אמרתי..

אחכה לך שם, הניף את ידו ונעלם בתוך החלל.

שמעתי בתוכי כן, לא, כן, לא, כן ..

תהום אין סופית של פחד, אין לי אומץ לזוז , עמדתי שם דקות ארוכות עד שפשוט הרפתי

הרמתי ידיים והרפתי לתוכו

ובתוך צלילה זו

אין אור

אין אויר

לא חיה

לא מתה

רק צוללת

ראיתי את עצמי, צוללת למצולות של עצמי מבקרת במחוזות חשוכים ומוסתרים בתוכי..

אין שם לא אור וגם לא אויר, מקום דחוס וקר.

מתבוננת סביבי בצללים שמרחפים מעליי

נותנת לעצמי לשקוע עד אשר הגעתי לקרקע שם במצולות ..

ובתוך המצולות שם בחוץ או בפנים הוא הופיע, מרלין.

איפה אנחנו שאלתי..

בתוך הקרקעית של עצמך הוא ענה

שם הכל נגמר וגם מתחיל.

ככה התעוררתי ..