לא מזמן ישבתי מול דף ריק.ידעתי שבפנים נולד לי שם חדש לדרך שלי: "להתאמן בלהיות אני".
השם כבר היה בלב, אבל כשהגעתי לרגע להסביר מה זה אומר.. המילים נתקעו. ניסיתי להיות "חכמה", ניסיתי להיות "מדויקת", ניסיתי לכתוב כמו ש"אמור להיראות באתר". וכל משפט שכתבתי, מחקתי. ברקע רצו לי מחשבות: "אם אכתוב ככה, יחשבו ש..."צריך להישמע יותר מקצועית..."זה לא מספיק טוב..."
ופתאום הבנתי משהו מאוד פשוט, כמעט מצחיק ..
הבנתי שאני מנסה לכתוב על להיות אני כשכל הזמן אני עסוקה באיך אני צריכה להישמע. באותו רגע עצרתי, נשמתי, והבנתי שהדרך היחידה להסביר מה זה להתאמן בלהיות אני היא פשוט… להיות אני. לכתוב כמו שאני כותבת עכשיו. דרך סיפור, דרך חוויה, דרך האמת שלי גם אם היא לא "מושלמת". ושם בעצם התחיל הדייט האמיתי עם עצמי.
אז מה זה בכלל "להתאמן בלהיות אני"? להתאמן בלהיות אני, זה לא פרויקט. זה לא "יעד", זו תנועה. זו בחירה לעצור מדי פעם ולשאול: מי אני עכשיו, מתחת לכל מה שאני מנסה להיות?
זה: לשים לב למחשבות שעוברות לי בראש להקשיב לתחושות בגוף לפגוש רגשות שעולים גם אם הם לא "נוחים" להסתכל באומץ על הדפוסים שלי וגם לראות את המקומות שאני כבר עושה טוב אבל שוכחת להכיר בהם תודה
זה לא אומר להיות מושלמת .זה אומר להסכים להיות אנושי/ת.
להתאמן - פירושו לאפשר מרחב נשימה כשאנחנו שומעים "להתאמן", אנחנו לפעמים חושבים על מאמץ, משמעת, יעד.אבל להתאמן בלהיות אני זה בדיוק ההפך. זה לא עוד משהו "לעמוד בו".זו הזמנה ליצור לעצמי רגעים קטנים של: עצירה התבוננות כנות בחירה
להגיד לעצמי: אני מפסיקה לרגע לרדוף אחרי איך שאני צריכה להיות ומסכימה להרגיש איך אני באמת עכשיו. דווקא שם מתחיל שינוי. לא מהצלפה פנימית, אלא ממפגש אמיתי.
כמו שחזור הגדרות יצרן, רק לנשמה אפשר לדמיין את זה כמו טלפון חכם: עם השנים אנחנו "מתקינים" על עצמנו אינסוף אפליקציות: ציפיות, תפקידים, תדמית, "איך צריך", "מה יגידו".
מתחת לכל זה יש הגדרות יצרן.. מי שנולדנו להיות, הטבע שלנו, החוזה הנשמתי שלנו. היכולות הטבעיות שהיו שם לפני שהתחלנו להתאים את עצמנו לעולם.
להתאמן בלהיות אני, זה לא למחוק את כל האפליקציות, אלא לעצור רגע, לפתוח את אפליקציית Me, ולהקשיב:
מה אני מרגישה?
מה אני צריכה עכשיו?
מה חשוב לי באמת?
מה כבר לא משרת אותי?
זה דיאלוג קטן עם האני האמיתי, שנמצא שם כל הזמן רק חיכה שיפנו אליו.
דייט עם עצמי - איך זה נראה בפועל? דייט עם עצמי לא חייב להיות משהו גדול או דרמטי. הוא יכול להיות רגע מאוד פשוט באמצע יום רגיל. למשל:
כוס קפה בשקט, בלי טלפון, שבה אני פשוט שואלת את עצמי: "איך אני?"
הליכה קצרה שבה אני נותנת למחשבות לצוף, בלי לנסות לפתור אותן
כתיבה חופשית במחברת בלי לערוך, בלי ליפות
לשים לב מתי אני אומרת "כן" כשמבפנים אני רוצה להגיד "לא"
לשאול אחרי יום עמוס: "איפה היום נעלמתי מעצמי?"
דייט כזה הוא לא עוד משימה ברשימה. הוא חלון קטן שבו אני הופכת להיות שוב המרכז של החיים שלי לא המטלות, לא האחרים, לא ה"צריך".
כשאני מסכימה להיות אני, דברים מתחילים לזוז שינוי אמיתי לא תמיד נראה כלפי חוץ מיד.
לפעמים הוא מתחיל במשהו מאוד קטן: פחות ביקורת עצמית קצת יותר רוך במחשבה טיפה יותר הקשבה לגוף רגע שבו אני אומרת "לא" במקום להעמיס עליי עוד..
ככל שאני מתאמנת להיות אני, אני מגלה: שיש לי יותר חופש קל לי יותר לנשום אני יותר בהרמוניה עם עצמי ואני פחות עסוקה בלרצות את העולם
ומשם קל יותר לזוז גם בדברים הגדולים: מערכות יחסים, עבודה, בחירות, חלומות.
ולפעמים צריך ללכת רחוק כדי להגיע קרוב הקטע המצחיק הוא שדווקא כשניסיתי לא להיות אני, כדי להסביר לעולם מי אני גיליתי מחדש את הדרך חזרה אליי. לפעמים אנחנו הולכים רחוק מאוד מעצמנו: מנסים להיות "כמו שצריך", מתיישרים לפי מודלים, מנסים לעמוד בציפיות של אחרים. עד שמגיע רגע שבו משהו בפנים אומר: "די, בא לי להכיר את עצמי באמת." שם מתחיל הדייט. לא עם מישהו מבחוץ, אלא עם מי שתמיד הייתה שם בפנים.
לסיום הזמנה קטנה את לא צריכה לעשות מהפכה, לא לעזוב הכול, לא לכתוב מניפסט. אולי רק לבחור היום רגע אחד קטן, שבו את מפסיקה לשאול "איך אני צריכה להיות? ומתחילה לשאול בעדינות:
איך אני מרגישה עכשיו?
מה אני צריכה ממני?
זה דייט.קטן, שקט, אמיתי. ומשם, צעד אחרי צעד אפשר להתאמן בלהיות אני.
