אכילה רגשית

מסעה של נשמה במאנ'צ? זה לא היה על אוכל בכלל ❤️
המסע הזה לא התחיל באוכל.

הוא בעצם התחיל בלב רעב…במישהי פנימית, בפנים קטנות שחיפשו אהבה בכל מקום אפשרי.

במגירה של השוקולד.

בקערה של המרק.

ובפינה הקטנה של המטבח שם סימנה לי הילדה שבי באמצעות אוכל .
היא סימנה כי רצתה שיבואו. שישאלו. שיראו.

אבל אף אחד לא ראה. כולל אני או במיוחד אני.

אז היא מצאה נחמה בצלחת. כל השנים חשבתי שאני פשוט רעבה.

אבל לא הבנתי שזו היא.

הילדה שבי חיפשה אותי.
ועכשיו…משהו בי סוף סוף הבין.

וזה היה הרגע בו סיימתי לחפש את עצמי בצלחת.

מצאתי אותי בתוכי. מצאתי אותה בתוכי.
ועכשיו אני אומרת לה שוב ושוב אני איתך, מתוקה שלי.

אני רואה אותך. והיום אני שומעת את הבכי דאגה פחד או כל רגש אחר שלה גם בלי קוביית שוקולד.

והיום אני אוהבת אותה ומבינה אותה גם בלי ביסים שמחביאים את הכאב או מסמנים צורך.
כל ביס שאני מסכימה לשחרר הוא עוד הסכמה לעוד ריפוי לעוד הקשבה ולעוד דמעה שלא מצאה את האפשרות להשתחרר..

כל פעם שאני בוחרת להרגיש אני עוד צעד בדרך אליה.
וכיום אנחנו שתינו מלאות עד אפס מקום, סוף סוף  באהבה. אנחנו לא רעבות יותר.. 

כי אנחנו אהובות.

לא כי ניצחנו. לא כי הפסקנו לגמרי.

אלא כי אנחנו כבר לא לבד. אני והילדה שבתוכי.
מסעה של נשמה במאנצ זה בכלל לא היה על האוכל  זה על הקשר שלי עם עצמי.
אז כן אני אוהבת לאכול אבל היום ממקום שונה לחלוטין.
והיום האופן שאני אוכלת שונה הבחירה של מה איך וכמה לאכול השתנתה לגמרי.